מתוך פרשנות לוגוסופית
האנשים הסובלים מחוסר הזמן הפוקד את אלה אשר מאמינים שהם תפוסים באופן מוחלט ע"י דאגותיהם, מראה דפיציט שמוקדם או מאוחר גורם לזעזועים ולהפרת האיזונים בחייהם.
בדרך הלוגוסופית החיים הופכים לאינטנסיביים כי פשטנו אותם ושכל תנועות האינטליגנציה הופכים למהירים יותר; האינטליגנציה כבר לא מבזבזת את הזמן בהסחות ולא מסכימה לעצלות המנטאלית המקהה אותה. וכאשר מצליחים לעשות ביום אחד מה שלקח עשרים או שלושים, החיים מתרחבים באופן יוצא מן הכלל, וכך מתרבות האפשרויות ליהנות מהם באופן מודע ומתקדמים לקראת ההגשמה של ייעודם הנעלה.
הזמן אובד כשלא עושים בו דבר, כשהמנטה בוהה או לא חושבת. זמן שהולך לאיבוד הם חיים עקרים שלא ראויים אפילו להיזכר בהם. זו קריאת אזהרה כלפי אלה אשר מכלים בעליבות את זמנם לריק.
ניהול הזמן הוא גורם מכריע בחיים. צריך להרוויח אותו כפי שמרוויחים את לחמינו; מרוויחים אותו כשחיים באופן מודע. לחיות כך פירושו להיות מרוכז בכל מה שעושים.
לשלוט בזמן, כשגורמים לו להיות פורה ויצרני, זה אומר שהישגנו את אחד המפתחות של ההתפתחות.
מיודע לערכו, הלומד הלוגוסופי חייב לדעת למצות אותו בחוכמה. הסחת הדעת כמוה כשוויון הנפש פוגעים באנרגיות ומעוותים את החיוניות.
מיצוי הזמן הטוב ביותר עבור הרוח הוא הזמן שהישות הפיזית מקדישה לשיפור המודע. להיות מודע לזמן שנחווה ברכישת דעת משמעו שנחלצנו מן השעבוד בו נתון האדם בבורותו.
הלומד הלוגוסופי חווה שני רגעים נפלאים בשלבים הראשונים של התהליך: הראשון הוא כאשר בהדרכת ההכרה הלוגוסופית הוא מוצא את הזמן הנדרש כדי להקדישו לשיפורו העצמי שיהיה מפעל חייו; השני בא כאשר הוא ממצה את הזמן בחוכמה, הוא מבין שהוא יכול לסייע לשיפור של הזולת.
